דודתי נחמה
דודתי נחמה עלתה בצעירותה לישראל, שנקראה לפני קום
המדינה פלשתינה.
גם אחיה, אבי יואל,
עלה בצעירותו. שאר בני המשפחה שנשארו ברומניה סבלו קשות בשואה, ורבים מאוד מהם
נרצחו בשואה
נחמה נישאה לשלמה-סלומון לוי ו-4 שנים אחרי שעלתה
נולד בנה היחיד בן-דודי בועז. והנה תמונתם אתי כשהייתי בן 3. התמונה המקורית בצבעי
שחור-אפור-לבן, צולמה בשכונת פלורנטין בתל-אביב, קרוב
לבית המלאכה למשורים של בעלה המופיע גם הוא בתמונה.
והנה אותה התמונה בשחזור צבעים מוצלח. זכור לי צבע
החולצה שלבשתי באותו צילום.
.
כל ניצולי השואה עלו לארץ לאחר קום מדינת ישראל. הנה תמונתה עם אחיה פישל.
אמי הייתה הראשונה ממשפחתה שעלתה לישראל. אחריה
עלה בן דודי יעקב-יאנצ'ו. שאר בני המשפחה של אמי שנשארו
בפולין נרצחו כולם בשואה, פרט לבת-דודתי סופיה-זושה,
ששרדה ועלתה לארץ לאחר קום מדינת ישראל.
גם כל מעט הקרובים הרחוקים יותר ששרדו את השואה
עלו לישראל לאחר קום המדינה. בן-דודי שלום עלה עוד לפני קום המדינה, ודודי טוביה
עלה אחרון 12 שנים לאחר קום המדינה. איש מקרוביי לא נשאר באירופה – היבשת שרצחה
ללא רחם כמעט את כולם. זיהיתי באתר יד ושם 66 מהנרצחים מבני משפחתי ורשמתי באתר
זה. קישור
דודתי נחמה האריכה ימים מכל בני המשפחה בפרט, ומכל
מי שהכרתי בכלל
כשהייתה בת 66 נפטר בעלה ממחלה. נסעתי על אופניי
לבקר אותה והנה כל המשפחה אצלה ונודע לי שבאותו יום נפטר בעלה כשהיא אמרה לי
"הדוד איננו." לא היה לנו טלפון. חזרתי עם אופניי להודיע להוריי על
פטירתו, כדי שאבי שהיה אחיה יוכל לנסוע אליה ולהצטרף גם הוא למשפחה האבלה.
כשהייתה בת 91 נפטר בנה היחיד בן-דודי בועז מהתקף
לב, הראשון מבני-דודיי שנפטר. כשהבאתי לה פרחים באחד מביקוריי האחרונים אצלה
בדירתה בשנת 2000, סירבה לקבלם, כי היא
באבל על בנה שנפטר. הנה תמונתו כשהיה בערך בן 22.
עד גיל 98 היא גרה עצמאית בדירתה בקומה השנייה ללא
מעלית, ויום יום ירדה במדרגות והלכה לשבת בספסל לשוחח יחד עם שכנותיה
"התינוקות בנות השמונים" כפי שכינה אותן בן-דודי עמנואל. לאחר כמה שעות
חזרה ועלתה לבדה במדרגות לדירתה בקומה השנייה. באחד מביקוריי, בתחילת יוני 1998,
בו הגעתי לאחר הלוויה של דודי טוביה לפנות ערב כשהייתה על הספסל, סירבה לעזרתי
כשחזרה לדירתה, וראיתי איך היא עולה במאמץ ובאומץ לבדה במדרגות. גם היא רצתה להיות
בלוויה של אחיה, אבל נכדיה אסרו עליה את המאמץ להגיע ללוויה.
בגיל 98, לאחר שנפלה בדירתה, עברה לבית אבות.
בקרתי אותה בבית האבות. ביום הולדתה ה-100 עשו לה מסיבת יום הולדת בבית האבות.
במסיבה נתנו לה לשאת דברים. זה היה ב-9 בינואר
2002, לאחר ותוך כדי התפוצצויות קטלניות של חגורות נפץ ברחבי המדינה, תוך כדי
שישראל סופגת גינויים מכל העולם. נחמה בת המאה התייחסה לכך בדבריה:
"בעולם צריכים לדעת שגם לנו מגיע קצת שקט."
בכל מדינת ישראל ובכל העולם אף אחד לא ביטא זאת
יותר טוב מדבריה. הצטערתי מאוד שהיא לא ראש הממשלה או לפחות שר ההסברה של מדינת
ישראל.
כקוריוז, בימי רביעי בשעה 14:30 מתקיים הסמינר
השבועי באסטרופיסיקה בטכניון, חיפה, אליו התמדתי ללכת כל שבוע. מתמידה נוספת הייתה
הסטודנטית אלכסנדרה. שבוע לאחר מכן כשנפגשנו שוב
בסמינר, אמרה לי בחיוך: רשמתי לך מינוס. היא שמה לב ששנינו היינו המתמידים
היחידים, ולהיעדרי שבוע קודם. עניתי:
"הייתי ביום הולדת המאה של דודתי. לא יכולתי
להיעדר ממנו ואחר כך להגיד לה שאהיה ביום הולדתה המאתיים."
שבעה חודשים לאחר מכן דודתי נחמה נפטרה.
יהי זכרה ברוך.