לא לקשקש בקומקום
יום אחד הופיעה בהפתעה
בדירתנו חנה. הכרנו קודם באירועים משפחתיים, ובקרתי הרבה בביתם ליד השקמים
"היו היו אי פעם שקמים, בעיר תל-אביב של אותם הימים." הכרתי את ילדיה
ושתיים מנכדותיה. לא היה לנו טלפון, ולכן לא יכלה לטלפן קודם. הורי לא היו בבית. בידה היה קומקום ישן שצבעו הירוק דהה עם השנים,
והיא סיפרה שידית הקומקום התפרקה, והיות ואבי מומחה לתיקונים, קיוותה שאבי יתקן את
הקומקום. אבי לא היה צפוי לחזור תוך שעות. חנה הייתה אז בת יותר מ-70, כי נולדה
עוד במאה ה-19, והייתה המבוגרת מכל קרובי משפחתי ורציתי שלא תצטרך להתאמץ לטרוח
ולבוא שנית מרחוק. בדקתי וראיתי שהידית מבקליט ושבורה, ולא ראיתי אפשרות לתקנה,
אבל חנה הסבירה לי עד כמה היא מאוהבת ממש בקומקום הישן שלה. לקומקום הייתה מחוברת
תווית עם שם היצרן, ובספר הטלפונים מצאתי את כתובת היצרן. יעצתי לה לנסוע ליצרן
ולקנות אצלו ידית חדשה.
אחרי זמן נפגשנו באירוע
משפחתי והיא סיפרה לי שנסעה למפעל בעיר הקרובה, ושם נדהמו לראות אישה בת 70+
מאוהבת בקומקום שלהם. הם הרכיבו לקומקום ידית חדשה, והחליפו את המכסה השורק,
ואפילו לא רצו כסף. חנה הודתה לי על העצה הטובה, והייתה מאושרת עם הקומקום הוותיק
שלה.
3 שנים אחר כך הייתה בחתונתי
ותמונתה היא משם, בגיל 75 בערך. תמונה
חנה נפטרה בשיבה טובה כ-12
שנים אחרי אירוע הקומקום.
יהי זיכרה ברוך.
